"הזמן חולף והמקרה הופך לזיכרון. הזמן חולף והזיכרון הופך לסיפור. הזמן חולף והסיפור הופך לאגדה או להגדה..."

היום, 2.5.2019, התקיימה בקמפוס עצרת יום הזיכרון לשואה ולגבורה. בין נושאי הדברים הייתה גם שירי ארצי, תסריטאית וסופרת שהיא גם דור שלישי לניצולי שואה.

בחרנו להביא את דבריה האישיים והמרגשים, שמעניקים ביום הזה חומר למחשבה:

שלום לכם,

אני מודה לכם שהזמנתם אותי לדבר כאן היום ונרגשת מהמעמד. שמי שירי ארצי. סבתא שלי – מימי ארצי לבית ליקוורניק נולדה בסוצ'בה שברומניה. היא הייתה כבת עשרים כשנלקחה לאושוויץ, עברה שלש סלקציות של מנגלה ונותרה בחיים. בתום המלחמה נפגשה מחדש עם סבא שלי – איציו ארצי שהיה מראשי תנועת הנוער הציוני ויחד הם עלו לארץ. הם היו ממקימי קיבוץ אלוני -אבא ושם נולד אבא שלי – שלמה, שלמה ארצי שאת אהבתו לשירה ירש מסבו שהיה איש דתי ולימד אותו להתפלל, לשחות ולשיר. נאוה סמל, אחותו הצעירה של אבא שלי הייתה אחת מהסופרות הפוריות והמשמעותיות שפעלו כאן וברבים מספריה עסקה בשואה ובזיכרון השואה. אני עומדת פה אתכם כי אני בת הדור השלישי לשואה. כי המשפחה שלי נולדה מתוך האפר וכי תמיד, במשך כל חיינו, באיזשהו תדר כמעט סמוי אבל מורגש, מלווה אותנו הפליאה על כך שלמרות הכול אנחנו כאן כי הרי הכול יכול היה להיות גם לגמרי אחרת.

סבתא מימי שלי נפטרה בגיל תשעים וחמש בנובמבר לפני שנה וחצי. שבועיים אחריה נפטרה מסרטן דודה נאוה שלי. אני הייתי קרובה מאד לשתיהן. את זה ש"סבתא הייתה בשואה" ידעתי עוד הרבה לפני שידעתי מה זו בכלל שואה. כשהייתי קטנה אמרו את זה תמיד בלחש ובאיזו יראה או זהירות כמו שאומרים לך שמישהו מאד חולה ישן בחדר הסמוך וצריך להיזהר שלא להעיר אותו. מעניין, כתבתי את הדימוי הזה מבלי לחשוב ועכשיו הוא פתאום קורא לי להתבונן בו. מישהו חולה, ישן, בחדר הסמוך, ואסור להעיר אותו. כנראה שכך תפסתי את זה אז. השואה הייתה כמו מחלה קשה שמקננת בתוך סבתא שלי, רדומה, לא פעילה וצריך להיזהר שלא להעיר אותה כדי שלא תבלע אותה ויחד איתה את כולנו. לא להעיר אותה זה אומר לא לשאול, להסתובב בזהירות סביב כל מה שעלול להזכיר את זה, להשתדל לא לצער את סבתא.

הרבה שנים סבתא שלי לא דיברה על זה. היה את "שם" והיה את החיים כאן, בהווה. "שם" היה מה שסבתא שלי לקחה כדורי שינה כדי לא לחלום, שבעים שנה עם כדורי שינה נגד חלומות או יותר נכון נגד סיוטים. "שם" הייתה הסיבה לכך שצריך לגמור את האוכל מהצלחת כי "אוכל לא זורקים" ו"שם" היו ההסברים להמון התנהגויות ותחושות בלתי מדוברות שריחפו בחדרים וסימנו את זה שבמשפחה שלנו יש את בריאת העולם או את המפץ הגדול שמהם מתחילים לספור את תולדות הזמן אבל יש גם את השואה שממנה מתחילה הספירה מחדש ואחריה שום דבר לא דומה למה שהיה לפניה. אני הייתי הילדה הראשונה במשפחה, הוריי היו צעירים מאד כשנולדתי וגם סבא וסבתא שלי היו בסך הכול בני חמישים, זה לא הרבה יותר מבוגרים ממני היום. בגיל הזה, דברים שקרו לך בגיל עשרים נראים לפעמים די רחוקים אבל לפעמים גם ממש קרובים ולפעמים עדיין יכולים להפעיל אותך מאד כאילו לא חל עליהם שום חוק התיישנות.

השואה קרתה לסבתא שלי בגיל עשרים ואני לא חושבת שאי פעם חל עליה חוק התיישנות. מה שקרה אבל, זה שבגלל שנולדתי כשהם עוד היו די צעירים, זכיתי להיות עדה לאופן שבו השתנה היחס אל העבר. השתיקה התפרקה למילים והסיפור התחיל להיות מסופר. נאוה, דודתי האהובה הייתה האדם הכי קרוב לסבתא שלי ובאיזשהו שלב היא התחילה "לחלץ" מסבתא שלי את הסיפור שלה. אתם מכירים את זה שמוציאים אנשים שנלכדו בתוך מערה? את המתח הזה, שמא המערה תתמוטט עליהם תוך כדי החילוץ? אני חושבת שככה היא חילצה ממנה את הסיפור שלה. בזהירות בזהירות, כל הזמן צריך לבדוק שהיסודות לא מתפרקים, לגרד החוצה את מה שלכוד בפנים בשכבות דקות, בעדינות של מנתחי מוח, כדי שהסיפור לא יקבור חיים את מספרו. כנראה שנדרש זמן כדי שהתנאים יבשילו. כדי שסבתא תוכל לספר וכדי שנאוה ואחריה כולנו נוכל לשמוע. אני אומרת לכם את זה כי אני יודעת שאני לא מדברת רק על מקרה פרטי. אני יודעת שכמו שקרה במשפחה שלי, קרה גם במשפחות רבות. שבמשפחות רבות אי אפשר היה לדבר במשך שנים ארוכות, שנדרש זמן, שנים, כדי להתחיל למצוא מילים שאפשר יהיה להניח בהן את מה שקרה, ונדרש זמן ארוך מאד כדי שמי שהיה שם יוכל לספר בלי להישבר ומי שלא היה שם יוכל לשמוע בלי להיסדק. נדרש זמן כדי שהחיים יוכיחו שהם באמת נמשכים ורק אחרי שנבנה אמון מספיק בחיים ניתן היה כנראה להתחיל ולהתבונן יחד לאחור.

הייתה צריכה להיות כבר משפחה שלמה ומתפקדת עם ילדים בריאים ושלמים שבעצמם כבר הקימו משפחות, כדי שסבתא שלי תוכל לספר על הילד שמת לפני שנולד, בשלג, ועל הבעל הראשון שנרצח ועל איך אחרי שכבר ניצלה וברחה המשיכה עוד חודשים לישון רק על הרצפה כי לא הצליחה להתרגל מחדש לרעיון של לישון במיטה רכה. בשנת 85 פרסמה נאוה את הספר "כובע זכוכית" – קובץ סיפורים קצרים שנסובו ברובם סביב החוויה הזאת של לחיות כבנים ובנות לשורדי שואה ולשאת את הזיכרון כמו כובע זכוכית – שקוף אבל כבד. בקובץ הזה עשתה נאוה את המעשה החלוצי של להתחיל לברר מה זה אומר להיוולד לאנשים שניצלו מתופת אבל שהתופת בתוכם, כלומר אני אגיד את זה בניסוח שבהקשר הזה נשמע אולי קצת גס – אפשר להוציא את הבן אדם מהשואה אבל אי אפשר להוציא את השואה מהבן אדם. אז מה עושים איתה? עם השואה הזאת? איך מפרקים את הפצצה הזאת כשההורים שלך הם בעצמם שדה המוקשים? למעלה משלושים שנה עברו מאז שיצא "כובע זכוכית". בערך באותו הזמן יצא גם "אפר ואבק" האלבום המכונן של פוליקר ויעקב גלעד, ויצא הסרט של אורנה בן דור – "בגלל המלחמה ההיא" שהפגיש בני דור שני לשיחה שבה גילו כמה הרבה יש להם במשותף ואבא שלי הוציא אז את השיר שלי באופן אישי קורע תמיד את הלב "בגרמניה לפני המלחמה" בו הוא שואל את אמא שלו – סבתא שלי – "מי האיש בתמונה, מי הילד בארון?" וגם שואל "האם הסתיימה המלחמה?"

ולמה אני בכלל מדברת על זה? אנחנו ביום הזיכרון לשואה ולגבורה ולא ביום הדור השני או הדור השלישי. אבל אני מדברת על זה כי אני למזלי ולשמחתי לא הייתי בשואה ואני לא יכולה לדבר אתכם על מה שלא הייתי בו. ובכלל, היום, מי שהיה בשואה, ניצולים אמתיים, זה מצרך נדיר, זה כמו רכב אספנות. הולך ונעשה קשה להשיג ניצול להרצאה של יום השואה כי פשוט כמעט לא נשארו כאלה. וגם אם כן, זה כבר כאלה שהיו ילדים בשואה, תינוקות שואה, עוברי שואה....בעוד כמה שנים יעשו הרצאות עם כאלה שכמעט היו בשואה...אנחנו הולכים ומתרחקים משם כי הזמן כמו הזמן, עובר.

ראיתי השבוע כתבה בחדשות עם נועה קירל שהוזמנה לבצע שיר לצורך פרויקט זיכרון לשואה ובמסגרת הפרויקט לקחו אותה לאושוויץ, רק לסיור, כן? זה נשמע נורא ה"לקחו אותה לאושוויץ" הזה....אז היה קטע בכתבה שבו היא הלכה במרחביו המושלגים של המחנה ועשתה משהו בטלפון הנייד שלה, והכתבת שאלה אותה "מה את מעלה?" ונועה ענתה שהיא מעלה לאינסטגרם, היא לא אמרה "סטורי" אבל זאת הייתה ההשלמה שלי בדמיון, שהיא מעלה לאינסטגרם סטורי מאושוויץ, ואז היא דיברה באופן מאוד יפה על זה שאלה הפלטפורמות החזקות היום ושיש לה השפעה על הצעירים ושהשואה נורא רחוקה מהם ושחייבים למצוא דרכים חדשות לדבר על זה אם רוצים שמישהו בכלל יקשיב.

אני לא מאמינה שאני מצטטת את נועה קירל ביום השואה אבל בעצם למה לא? כי אני חושבת שהיא מאד צודקת וכי אני חושבת שבשנת 2019 ביום הזיכרון לשואה ולגבורה חשוב לדבר על השואה ועל הגבורה אבל לא פחות חשוב מזה לדבר על הזיכרון. כשאני הייתי ילדה היו מראים ביום השואה בטלוויזיה סרטי ארכיון בשחור לבן שראו בהם גופות בערימות ודברים נוראים מכדי שאפשר יהיה להביט בהם. זה היה תיעוד מדרגה ראשונה מה שנקרא. עם השנים גם הסרטים התחילו להתרכך. התחלנו לקבל פחות אושוויץ ויותר ספילברג, פחות בירקנאו ויותר טיולי שורשים, פחות הארד קור לפנים ויותר ואריאציות של זיכרון. ומה יראו בעוד עשר שנים? ובעוד עשרים שנה? ועל מה ידברו? חוץ מהקלישאות הקבועות ומהשירים העצובים שמגיעים פק"ל בימי זיכרון, איזה תוכן ימלא את היום הזה? במה הוא יעסוק? מה יהפוך אותו לרלבנטי? האם ידברו בו על המשמעות של להיות קורבן ועל איך אפשר לצמוח משם למקום אחר וטוב יותר? האם ידברו על הבנאליות של הרוע? על כמה לפעמים קלושים המרחקים בין מוסרי ולא מוסרי? על הכוח של העדר? על כוח ההסתה? על גזענות? על חוקים שמבדילים בין בן לאום אחד לבן לאום אחר ומה קורה כשמתחילים להתייחס לבני אדם רק על פי מוצאם והשתייכותם? על כמה קל גם למי שמרגיש שהוא רואה נכוחה ונאור להפוך בהתחלה לעיוור צבעים ואז לעיוור גמור אל מול המציאות שמטבעה היא חמקמקה ולא תמיד נהירה בזמן אמת? אני סקרנית...

מקרה, נורא ככל שיהיה, קורה. הזמן חולף והמקרה הופך לזיכרון. הזמן חולף והזיכרון הופך לסיפור. הזמן חולף והסיפור הופך לאגדה או להגדה... סבא שלי זכרונו לברכה היה אומר "דע מנין באת כדי שתדע לאן אתה הולך". הוא היה עסוק באובססיביות בזיכרון. לפני שהוא מת, כשכבר היה חולה מאד, אמר שהוא פוחד למות כי אז מי יזכור את אלה שרק הוא זוכר, באמת, הוא היה מין ארכיון אנושי כזה. נאוה דודה שלי כתבה באותה תחושת שליחות, בהרגשה שחייבים לכתוב על מי ועל מה שהיה שם כדי שהדברים לא ילכו לאיבוד, שלא יישכחו. זה יום השואה השני שלי בלעדיה ובלעדי סבתא שלי. כשהן היו בחיים הייתי איכשהו שקטה, כאילו ידעתי שיש מי שמחזיק את הלפיד של הזיכרון, שזה לא באחריותי. אני לא יודעת איך זוכרים, אין לי תשובות לשאלות הגדולות של מה לעשות כדי שהדברים לא ילכו לאיבוד. אני רק יודעת שזיכרון, כשמפסיקים להחיות אותו, הוא מת. וכשמפסיקים להעביר אותו הלאה, הוא נגדע, ואני גם יודעת שכדי לזכור, צריך לספר, שוב ושוב לספר אבל גם למצוא את הדרך להפוך את הסיפור לשלך.

אנחנו מספרים סיפורים כדי לדעת מה קרה ומה אסור שיקרה שוב. אנחנו מספרים כדי לזכור מה הפך אותנו למי שאנחנו ולמה אסור לנו להפוך להיות אם אנחנו רוצים להישאר עצמנו. אנחנו מספרים סיפורים כדי ללמוד ממה להימנע ובמה לדבוק, כדי להבין למה אנחנו שייכים ובמה אנחנו לא רוצים לקחת חלק. אנחנו מספרים סיפורים כי זו הדרך שלנו להיות חלק מהאנושות ובעיקר כי זה נותן לנו אפשרות לבחור אילו אנשים אנחנו רוצים להיות. אני מודה לכם שהזמנתם אותי לכאן היום לזכור ולהיזכר אתכם, ולשאול יחד אתכם את השאלה איך זוכרים כי בעיני היא התנאי הראשון וההכרחי מכולם כדי לא לשכוח.