ליב שרייבר מתארח בכיתת אמן בפקולטה לאמנויות

השבוע זכינו ליהנות מאבק כוכבים הוליוודי במיוחד בדמותו של השחקן והבמאי המוערך ליב שרייבר שקפץ לביקור בישראל, ולא שכח לבקר גם בבית הספר לקולנוע וטלוויזיה ע"ש סטיב טיש. כיתת האמן בהנחיית השחקן אוהד קנולר התקיימה במסגרת אירועי הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים.

שרייבר ידוע בעיקר בשל תפקידו כ"ריי דונובן" (בסדרה תחת אותו שם (ומתפקידיו בקולנוע בסדרת סרטי האימה "צעקה" וב"אקס-מן המקור: וולברין", אך הקריירה הארוכה שלו כוללת משחק בלמעלה מ-50 סרטים, השתתפות בהפקות תיאטרון מוערכות, וגם בימוי של הסרט המוצלח "הכל מואר" עם אלייז'ה ווד.

ילדות בשחור לבן

כילד, נראה ששרייבר לא חשב שיבנה קריירה כשחקן מקצועי. עד גיל 13, הוא מספר, הרשתה לו אמו לראות רק סרטים בשחור-לבן, קלאסיקות הוליוודיות מעידן אחר. אמו אמנם עבדה קשה כנהגת מונית, אך חלמה להיות ציירת ואהבה אמנויות ומוזיקה. "גדלתי בבית בלי הרבה כסף, ומעולם לא חשבתי שקריירה באמנויות זה רעיון טוב. חשבתי שזו אחריות שלי לעשות משהו שיביא כסף הביתה," מספר שרייבר.

אחד הסרטים הראשונים שראה בצבע ("מלחמת הכוכבים") הקפיץ את עולם הדימויים הקולנועיים שלו לסוף המאה ה-20. כשתזמורת בית הספר בה ניגן לקחה חלק בהפקה של חוג הדרמה, הוא הסתכל על השחקנים על הבמה והרגיש באופן ברור ש"הם לא עושים זאת כמו שצריך. אני יכול לעשות את זה יותר טוב!", וכך למעשה החליט לעבור מכיסאות התזמורת לקדמת הבמה. "בתיכון, יצא לי לשחק באותו מחזה, וזו הייתה הפעם הראשונה ששיחקתי מול קהל. אני זוכר ששמעתי את הקהל צוחק, וזו הייתה תחילתה של התמכרות. ההרגשה של להתחבר עם הקהל הייתה עילאית. עד היום אני מרגיש ששום דבר לא יכול להחליף את ההרגשה של להיות באולם חשוך מול קהל."

בסרט הראשון שלו שיחק כשהיה בן 23, ומאז, לדבריו, התפתח ולמד המון על קולנוע ."בשבילי, להיות שחקן, במאי וכותב זו דרך לחיפוש של זהות. ברגע שמתחילים את התהליך, אתה צובר כלים ורוצה לתרגל אותם."

ב-2005 יצא לאקרנים הסרט "הכל מואר", סרט דרמה-קומי אותו כתב וביים. "אני אוהב ריאליזם מאגי. יש לי עניין פתולוגי בכל נושא הזיכרון. הפנטזיה של מי אנחנו מושתתת על הזיכרון שלנו. זה מגדיר את מי אנחנו ואת היצירתיות שלנו. אני גם סקרן לגבי המורשת שלי. סיקרן אותי לדעת את הסיפור של סבא שלי כמהגר. כשקראתי את הרומן "הכל מואר", אהבתי את הדרך שבה המחבר ג'ונתן ספרן פויר עוסק בנושא. זה סרט מאוד יהודי. אפילו הדרך שבה הסיפור מסופר."

חוקר את מיתוס הגבריות

בניגוד למעבר מתיאטרון לקולנוע שביטא התפתחות אמנותית, המעבר מהמסך הגדול למסך הקטן דווקא נבע מהחלטה מאוד פרקטית. הוא ואשתו לשעבר, השחקית נעמי ווטס, שיחקו במספר סרטים בשנה, התנהלות שמצריכה מטבע הדברים נסיעות רבות. הם הבינו שאחד מהם צריך לספק קרקע יציבה יותר לילדים, כלומר - להשתתף בסדרת טלוויזיה, שמצולמת בלוקיישן קבוע.

אחרי שכנועים לא מעטים, הסכים שרייבר להשתתף בסדרה "ריי דונובן" שבהתחלה לא התאימה לסוג האמנות שקיווה לעשות. יוצרת הסדרה, אן בידרמן, גייסה אותו כשאמרה שהיא חייבת ללהק גבר לתפקיד. הפנייה לאגו עבדה, ומאז כבר 5 עונות (השישית בהפקה) מגלם שרייבר את ריי, האיש עם העבודה הכי מעניינת בלוס אנג'לס - לדאוג שכל העשירים והיפים של לוס אנג'לס ישיגו את כל מה שהם רוצים וגם ייצאו ללא פגע מכל בור שהם חופרים לעצמם.

"ריי דונובן" (תמונה: וויקיפדיה)

איך זה מסתדר עם שחקן שלמד משחק דרך תיאטרון קלאסי ומחזות של שייקספיר? שרייבר מספר שהדמות של ריי הפתיעה גם אותו. "הגבר שאן בידרמן יצרה הוא מאוד מורכב. יש כאן מחקר של הגבריות, שמציב הרבה סימני שאלה סביב הציפיות והסטיגמות של מה זה להיות גבר. "את הרוב הגדול ממה שאני יודע על תיאטרון קלאסי למדתי משייקספיר, שם הדמויות הן דואליות, אותלו למשל, הוא רוצח אבל יש בו פאתוס. בתור שחקן, אתה מחפש כתיבה טובה. הכותבת של הסדרה "ריי דונובן" מחוברת לרעיון של הקונפליקט הזה. מישהו שמסוגל לכזו אלימות, אבל שיש בו פגיעות, בושה ואבל. הגבריות שרואים בתפקיד הזה היא מיתוס. זה רעיון של מה גבר אמור להיות שכולם מנסים לשחק. מה שאנו תופסים כגבריות אלו שיריונות של הגבר העכשווי. השיריונות של ריי דונובן מגנים עליו מחיים של בושה."

חם באולם. ליב שרייבר מוריד את הסווטשירט וזוכה לתשואות מהקהל

אז הנה כמה טיפים ששרייבר חלק איתנו על משחק:

1. אי אפשר לשחק טוב, מבלי לעבוד טוב עם הבמאי. "כל במאי יוצר את הסרט בצורה שונה. כשחקן, חשוב להבין עבור מי אתה עובד ומה סגנון העבודה שלו. שחקנים בהוליווד הפכו היום לחשובים יותר מהבמאים להצלחה הכלכלית של הסרט, בגלל המעמד שלהם כסלבריטאים. אבל צריך לזכור שקולנוע הוא מדיום של במאים."

2. המשחק צריך לבוא טבעי, אבל חשוב ללמוד ולהתמצא בכל מה שמסביב. "הסרט מורכב מתמהיל של 50% אחוז משחק, 30% צילום ו-20% עריכה. שחקנים טובים חייבים לדעת עריכה, תאורה, צילום ובימוי. המשחק הוא יכולת שבאה טבעי, או שיש לך את זה או שאין, אז את כל היתר כדאי ללמוד ולהתמצא." 
 

3. מראה זה לא הכל.  "שחקן לא יכול להיות עסוק באיך שהוא נראה – זה הדבר שבטוח יהרוס את המשחק שלך."

4. אבל זה לא אומר להתעלם מהגוף. "בעבודה על הסרט "אקסמן", למדתי עד כמה הגוף יכול להיות כלי עבודה. בהשראת יו ג'קמן, נכנסתי למכון והרמתי משקולות. הוא לימד אותי שהגוף הוא בעצם כלי חשוב במשחק, ובאמת למדתי לעצב את הגוף עבור התפקיד. אם בעבר קיבלתי תפקידים של חנונים, היום זה השתנה. רק צריך לגוון כדי לא להיתקע במקום אחד."

5. לצאת מחוץ לעצמך. "כשאתה נהיה בטוח בעצמך כאמן אתה מבין שהתהליך האמיתי של היצירתיות קורה כשאתה משחרר את מה שאתה חושב שאתה יודע. פחות להתמקד בעצמך. המוקד הוא מחוץ לעצמך."

ומה לגבי תפקיד החלומות שלו? "תפקיד החלומות שלי הוא התפקיד הבא. אני אוהב להיות מופתע. אבל אשמח למשל לעשות את המחזה הסקוטי." שרייבר ראה את מבטי הבלבול של הקהל, שכנראה לא הבין את הרפרנס למחזה של שייקספיר, שאמירת שמו נחשבת למזל רע עבור שחקנים. הוא חייך ואמר בקול חלש "אני מתכוון למקבת".

רק לפני מספר שבועות נהנו הסטודנטים והסטודנטיות של בית הספר לקולנוע מכיתת אמן עם במאי הפארודיות המוטרפות דיוויד צוקר, ובקצב הזה, אנחנו ממליצים לפרוש שטיח אדום בכניסה לבניין מקסיקו, כי אנחנו מתחילים להתרגל לכל הטוב הזה ומצפים בקוצר רוח לאורחים המפתיעים הבאים.