RESEARCH

המחקר נערך בהובלת פרופ' רות אשרי-פדן ופרופ' רני אלקון מהמחלקה לגנטיקה מולקולרית של האדם וביוכימיה בפקולטה לרפואה ע"ש סאקלר ובית ספר סגול למדעי המוח וצוות החוקרים במעבדות בהובלת מזל כהן גולקר, נעמה מסיקה, אהובית דוד ומאי אשל. המאמר פורסם בכתב העת PLOS Biology.

"אחד האתגרים הגדולים בחקר הגנטיקה כיום הוא פיענוח מנגנונים גנטיים שגורמים למחלות מורכבות, כלומר כאלה שאינן נגרמות על ידי פגם בגן ספציפי ומזוהה, אלא על ידי שילוב של מספר גורמים גנטיים וסביבתיים", מסבירה פרופ' אשרי-פדן ומרחיבה "מדובר במגוון רחב מאוד של מחלות, בהן סוכרת, מחלות מעי ומחלות נפש לסוגיהן. במחקר שלנו התמקדנו במחלת העיניים AMD (Age-related Macular Degeneration), או בשמה העברי 'ניוון מקולרי גילי', שבה מתנוון אזור מרכז הרשתית. המחלה פורצת על פי רוב בגיל המבוגר ומהווה גורם מוביל לאובדן ראייה בעולם המפותח".

"ל-AMD יש מרכיב גנטי משמעותי. מחקרים שהשוו בין הגנום של אנשים חולים ובריאים זיהו הבדלים במספר אזורים בגנום, שקשורים ככל הנראה לגורמי סיכון למחלה. עם זאת, ההבדלים בגנום לא אותרו בתוך גן ספציפי כלשהו, אלא באזורים הנרחבים שבין הגנים, שתפקידם ואופן תפקודם אינם מוכרים למדע עד היום. מצב דומה התגלה במגוון רחב של מחלות גנטיות מורכבות נוספות. למעשה, המצב כיום הוא שמחקרים השוואתיים יודעים לזהות אזורים שלמים בגנום שככל הנראה קשורים למחלה, אך קשה מאוד לשים את האצבע על מאפיין מסוים באותם אזורים, ולהגדירו כגורם סיכון. במחקר שלנו ביקשנו לתת מענה לסוגיה זו", מוסיף פרופ' אלקון.

לא מצליחים להיקשר

המחקר התמקד בתאים של רקמה בעין המכונה אפיתל פיגמנטרי, שהיא רקמת תמך התומכת בקולטני האור ברשתית (פוטורצפטורים), וחיונית להתפתחותם ולהישרדותם לכל אורך החיים. לדברי החוקרים, רקמה זו נפגעת כבר בשלבים הראשונים של מחלת ה-AMD.

"ראשית, ביקשנו להבין את המנגנון הגנטי שמפעיל ומבקר את הפעילות הייחודית של תאי האפיתל הפיגמנטרי. באמצעות סדרת ניסויים שכללה ביטול חלבונים שונים במודל של עכברים ובתאים אנושיים, הצלחנו לזהות שני חלבונים מרכזיים הקרויים LHX2  ו-OTX2, שמכתיבים יחדיו את ביטוים של גנים רבים שהם ייחודיים לרקמה זו. מדובר בחלבונים מסוג 'חלבוני שיעתוק', שתפקידם להיקשר לאתרים מסוימים ב-DNA שבתא, ובדרך זו לקבוע אילו גנים יתבטאו באותו תא", מסבירה פרופ' אשרי-פדן.

האתגר הבא היה למפות היכן בדיוק בגנום ממוקמים שני החלבנים. לשם כך נעזרו החוקרים בטכנולוגיה החדשנית בשם ChIP-seq, שהיא שיטת ריצוף המאפשרת זיהוי של אתרי קישור בהם נקשרים חלבונים ל-DNA. פרופ' אלקון: "מצאנו ששני החלבונים נקשרים לאתרים סמוכים זה לזה בגנום. יותר מכך, התברר שמדובר באתרים בגנום שזוהו בעבר כקשורים לגורמי סיכון ל-AMD (כלומר רצפים שנמצאו בהם הבדלים בין אנשים בריאים לחולים). אנחנו משערים שבעקבות השינויים ברצפי ה-DNA באותם אזורים מתקשים חלבוני השיעתוק לזהות את אתרי הקישור על פני הגנום ולהיקשר אליהם. כתוצאה משיבוש זה יורד ביטויו של הגן הסמוך המבוקר על ידי חלבוני השיעתוק (ידוע כי הגן מקודד תעלת יונים בעלת חשיבות לתפקוד העין). הירידה בפעילות הגן פוגעת ברקמה כולה, וכך עולה הסיכון להתפתחות המחלה."

"במחקר שלנו זיהינו שני חלבונים הקשורים לגורמי סיכון למחלת העיניים הגנטית המורכבת AMD. כמו כן הצלחנו למפות לראשונה את מיקומם של החלבונים האלה בגנום, ומצאנו כי הם פועלים באזור שזוהה בעבר כקשור לסיכון ללקות במחלה. הממצאים שלנו מעמיקים את הבנתנו בנוגע לתפקידם ולאופן תפקודם של רצפים גנומיים שנמצאים מחוץ לגנים, שהיו עד היום בגדר תעלומה, וכיצד הם מעורבים במחלות גנטיות מורכבות. אנחנו מאמינים ששיטת המחקר החדשנית שהניבה את ההצלחה תאפשר בעתיד זיהוי ומיפוי של מנגנונים גנטיים רבים נוספים הקשורים למחלת ה-AMD ולמחלות גנטיות מורכבות אחרות", מסכמת פרופ' אשרי-פדן.

^{פרופ' רות אשרי-פדן}

גיוון מגדרי וגיוון אתני במקום העבודה אינם רק עניין של מוסר או תקינות פוליטית, לדברי פרופ' תלמה לובל מבית הספר למדעי הפסיכולוגיה של אוניברסיטת תל אביב. לובל מסביר שגיוון, למעשה, תורם להצלחתן של חברות וארגונים ברחבי העולם.

במחקרה מציגה לובל שפע של עדויות אמפיריות לכך שגיוון מגדרי ואתני משפר את ביצועי חברות וארגונים - עד כדי שיפור של 58% בקבלת ההחלטות. היא מזכירה כדוגמה דו"ח משנת 2008, שלדבריה, "מצא שבין החברות שנכללו ברשימת Fortune 500, אלו שהדירקטוריון שלהן כלל יותר נשים השיגו תוצאות פיננסיות טובות יותר".

יותר נקודות מבט

בדוגמה אחרת, חוקרים ממכון המחקר קרדיט סוויס סקרו 2,360 חברות ומצאו כי לאלו שהדירקטוריון שלהן כלל לפחות אישה אחת, היו ביצועים טובים יותר מאלה שהדירקטוריון שלהן מורכב מגברים בלבד. דו"ח מקינזי בחן את ההשפעה של מגדר ומגוון רב לאומי על הביצועים הפיננסיים של חברות. החוקרים בחנו את הרכב הדירקטוריונים של 180 חברות בצרפת, גרמניה, בריטניה וארצות הברית בשנים 2008 עד 2010, והתוצאות היו ברורות: ההצלחה הפיננסית של החברות שאופיינו בגיוון הייתה גבוהה משמעותית. מאלה שהיו פחות מגוונים". לדברי פרופ' לובל, מחקרים אלו ואחרים מוכיחים בבירור שגיוון מציע יתרונות משמעותיים לחברות ומשפר את תפקודן, שכן אנשים מרקעים שונים מביאים איתם מגוון נקודות מבט וסוגי ידע, והמגוון הזה תורם לחדשנות ויצירתיות: "כשאתה מביא אנשים עם דעות שונות לחדר, תהליך קבלת ההחלטות הופך מורכב יותר, והמשתתפים לוקחים יותר מידע בחשבון. ככל שישמעו יותר נקודות מבט וחוות דעת, כך גדלים הסיכויים להגיע לפתרון טוב יותר".

הגיוון במקום העבודה, למעשה, משפר את הביצועים גם אם נקודות המבט המגוונות לא נשמעות כלל. לדברי פרופ' לובל, "החוקרים בחנו את השפעת הגיוון במוצא הגזעי על קבלת החלטות וביצועי סוחרים בשוק ההון. הם הזמינו אנשים עם רקע פיננסי להשתתף במחקר, והכשירו אותם לחשב את הערך הפנימי של מניות. לאחר מכן, המשתתפים חולקו לקבוצות עם אופי הומוגני או מגוון. הקבוצות המגוונות כללו לפחות אדם אחד ממוצא שונה משאר המשתתפים. החוקרים ערכו את המחקר שלהם בשני שווקים - צפון אמריקה ודרום מזרח אסיה. בצפון אמריקה, הקבוצה ההומוגנית כללה רק סוחרים לבנים, בעוד שהקבוצה המגוונת כללה סוחר אחד ממוצא אפרו-אמריקאי ואחד ממוצא לטיני. באסיה, הקבוצה ההומוגנית הורכבה מסוחרים סינים בלבד, והקבוצה המגוונת כללה גם סוחרים ממלזיה והודו.

התוצאות היו מדהימות: חברי הקבוצות המגוונות הפגינו רמת דיוק גבוהה משמעותית בתמחור המניות מאשר הקבוצות ההומוגניות. יכולתם לנקוב במחיר המשקף את השווי האמיתי של הנכסים הייתה גבוהה ב-58%. "חברי הקבוצות ההומוגניות נטו לשלם מחירים בלתי סבירים ומופקעים, שהיו רחוקים מהשווי האמיתי של המניות, לעומת אלה שצוטטו על ידי הקבוצות המגוונות. במילים אחרות, הסיכוי להיווצרות בועה מסוכנת היה גבוה יותר כאשר המסחר בוצע על ידי קבוצה הומוגנית, ונמוך יותר כאשר הסוחרים השתייכו לקבוצות אתניות שונות. זה היה ממצא מפתיע שעשויות להיות לו השלכות מרחיקות לכת: עצם נוכחות המיעוטים שינתה את מגמת קבלת ההחלטות".

פרופ' תלמה לובל

חוות דעת חיצונית

בספרה, Whatever Works, שפורסם בארצות הברית ב-2020, מציגה פרופ' לובל ממצאים שמרחיקים הרבה מעבר לעולם העבודה והעסקים: מחקר שערכו פרופ' ריצ'רד פרימן והדוקטורנט שלו ווי הואנג מאוניברסיטת הרווארד השווה 2.5 מיליון מאמרים שפורסמו בכתבי עת מדעיים, ומצא שמאמרים שמחבריהם הגיעו מרקע אתני מגוון זכו ליותר אזכורים וציטוטים בספרות המדעית. "מחקרים רבים מראים שעבודה בצוות מגוון תורמת לקבלת החלטות טובה יותר", מסכמת פרופ' לובל. "לאור זאת, כדאי שתסתכלו סביב בפעם הבאה שאתם עובדים על פרויקט משותף. האם כל חברי הצוות שלך מאותו מגדר וקבוצה אתנית כמוך? אם התשובה חיובית, עליך לשקול היטב את כל האפשרויות שלך ולהימנע מלקבל החלטות מידיות. סביר להניח שתפיקו תועלת מלקבל חוות דעת חיצונית. כשמקימים צוות, כוח משימה או ועדה, נסו לכלול כמה שיותר אנשים ממגוון קבוצות אתניות, מגדרים ורקעים".

המחקר נערך בהובלת החוקרים ד"ר רועי לוי מבית הספר לכלכלה בפקולטה למדעי החברה ע"ש גרשון גורדון, פרופ' אלכסיי מקארין (Alexey Makarin) מאוניברסיטת MIT בארה"ב ופרופ' לוקה ברגיירי (Luca Braghieri) מאוניברסיטת בוקוני (Bocconi) באיטליה. המחקר פורסם בכתב העת היוקרתי American Economic Review , מכתבי העת הבינלאומיים החשובים בתחום הכלכלה, ואף זכה בפרס יוקרתי בכנס 2022 Econometric Society European Meeting (ESEM).

"אמנם לאורך השנים מחקרים רבים מצאו מתאם בין שימוש ברשתות לבין תסמינים נפשיים שונים, אך במרבית המקרים הקשר הוא נסיבתי ולא ניתן לקבוע בבירור שהשימוש ברשתות החברתיות הוא אכן הגורם לבעיות הנפשיות. במחקר הנוכחי אנחנו נקטנו בשיטת מחקר ייחודית שאפשרה לנו לבסס טענה זו", מסביר ד"ר רועי לוי.

לצורך המחקר, חזרו כאמור החוקרים לשנת לידתה של רשת פייסבוק, 2004, באוניברסיטת הרווארד בארה"ב. החוקרים מסבירים שבעת השקתה הייתה פייסבוק פתוחה אך ורק לסטודנטים באוניברסיטת הרווארד, כלומר בעלי כתובת אימייל של הרווארד. הרשת זכתה להצלחה מסחררת ובמהרה היא התרחבה לאוניברסיטאות נוספות בארה"ב ומחוצה לה, עד שבספטמבר 2006 היא נפתחה לכולם.

שיטת המחקר הייחודית ניצלה את השנתיים וחצי בהן התפשטה פייסבוק בהדרגה, כדי להשוות בין המצב הנפשי של סטודנטים שנחשפו אליה לזה של אלה שלא. לדברי החוקרים, מצב זה אפשר תנאי מחקר הדומים ל'ניסוי טבעי', שאינו אפשרי כיום, כאשר מיליארדי בני אדם משתמשים במספר רב של רשתות חברתיות. שיטת המחקר מיזגה מידע משני בסיסי נתונים: נתוני ההתפשטות של פייסבוק באוניברסיטאות בארה"ב שאספו החוקרים, לצד סקר בריאותי בשם National College Health Assessment, שנערך מעת לעת במכללות בארה"ב ומשקף את מצב הבריאות בכל מכללה בזמן אמת.

"התמקדנו באותן שאלות בסקר הנוגעות לבריאותם הנפשית של המשיבים. כך קיבלנו מדגם גדול בעל משמעות סטטיסטית. המדגם אפשר לנו לאתר שינויים בבריאות הנפשית לאחר חדירתה של רשת פייסבוק, לא ברמת הפרט אלא ברמת המכללה. כך, בנוסף להשפעה הישירה של הרשת החברתית על משתמשיה, יכולנו לבחון גם השפעה עקיפה על מי שלא השתמש בה באופן אישי, אך חי בסביבה שבה הרשת נוכחת", מסביר ד"ר לוי.

"הגישה לפייסבוק הגדילה ב-7% את מספר הסטודנטים שסבלו מדיכאון שהקשה על תפקודם לפחות פעם אחת בשנה שקדמה לסקר, ואת מספר הסובלים מהפרעת חרדה בכ-20%"

הופעת הבמה החברתית לתופעת ה'נהנים יותר'

החוקרים בנו מדד שהסתמך על כ-15 שאלות בסקר שנמצאו רלוונטיות, בהן התייחסו הנשאלים למצבם הנפשי בשנה האחרונה. הם מצאו ירידה מובהקת סטטיסטית בבריאות הנפשית אחרי הגעתה של פייסבוק לקמפוס, בעיקר בכל הנוגע למצבי דיכאון וחרדה. בין הממצאים: הגישה לפייסבוק הגדילה ב-7% את מספר הסטודנטים שסבלו מדיכאון שהקשה על תפקודם לפחות פעם אחת בשנה שקדמה לסקר, ואת מספר הסובלים מהפרעת חרדה בכ-20%; אחוז הסטודנטים שעל פי התשובות לסקר צפויים לסבול מדיכאון קליני עלה מ-25% ל-27%; ושיעור הסטודנטים שציינו שלימודיהם נפגעו כתוצאה מדיכאון ו/או חרדה עלה מ-13% ל-16%. ועוד: עוצמת השפעתה הנפשית של פייסבוק הגיעה לכרבע מזו של אובדן עבודה, ולכ-85% מהפער בין המצבי הנפשי של סטודנטים עם חוב כלכלי לזה של סטודנטים בלי חוב, כאשר אובדן עבודה וחוב הינם שני גורמים הידועים כבעלי השפעה חזקה על הבריאות הנפשית.

"במחקר זה בדקנו את השפעת פייסבוק בתחילת דרכה על בריאותם הנפשית של סטודנטים שנחשפו אליה ישירות או בעקיפין, וזיהינו השפעה שלילית בעלת מובהקות סטטיסטית. הסיבה לכך נתונה לפרשנות. אנחנו סבורים שגם אז, כמו היום, אנשים השתמשו ברשת החברתית כדי להשוות את עצמם למשתמשים אחרים, ולכן הנפגעים העיקריים היו אלה שמלכתחילה היו במצב רגיש להשוואות מעין אלה. כדי לבחון זאת הסתמכנו על נתונים נוספים מסקר הבריאות הכללי, מהם עלתה, לדוגמה, פגיעות גבוהה יחסית של סטודנטים שהתגוררו מחוץ לקמפוס ולכן לא לקחו חלק במעגל החברתי של המכללה, ושל סטודנטים שהיה להם חוב בכרטיסי האשראי, ונחשפו ברשת לחבריהם האמידים יותר לכאורה.

"כמו כן מצאנו כי, למרות שצריכת האלכוהול בקרב הסטודנטים לא השתנתה משמעותית, לאחר הגעת פייסבוק יותר סטודנטים האמינו שחבריהם שותים יותר אלכוהול, כלומר 'נהנים מהחיים' יותר מהם. כידוע, גם היום, כשכולנו מכירים היטב את הרשתות החברתיות, הן מייצרות קנאה, והמשתמשים מתקשים לתפוס שהן אינן משקפות בהכרח את המציאות כפי שהיא. לא כל שכן לפני 18-16 שנה, כשהתופעה עוד הייתה חדשה לחלוטין", מסכם ד"ר לוי.

^{ד"ר רועי לוי}

המחקר נערך בהובלת הדוקטורנטית שירה קלורפלד-אוסלנדר ופרופ' ניצן צנזור מבית הספר למדעי הפסיכולוגיה וביה"ס סגול למדעי המוח באוניברסיטת תל אביב, בשיתוף עם פרופ' אילן דינשטיין וצוותו מאוניברסיטת בן גוריון. המחקר פורסם בכתב העת Current Biology.

פרופ' צנזור מסביר: "במעבדה שלי אנחנו מתמקדים בחקר למידה בבני אדם, וכבר היום אנחנו יודעים להגיד שחלק גדול מהלמידה לא קורה בתהליך האימון, אלא לאחר מכן - בתהליכי הטמעה וחיזוק של זיכרון המתרחשים 'אוף-ליין', למשל כאשר המוח שלנו במצב שינה. אלא ששיטות הלימוד הרגילות עדיין דוגלות בגישה לפיה אימון ממושך יותר שווה למידה טובה יותר: אם אתה רוצה לנגן על פסנתר, כדאי שתתאמן בכל יום שעות רבות בנגינה על הפסנתר עד שהנגינה תהפוך טבעית לך. אנחנו זיהינו מנגנון למידה חלופי שמשתמש ב'הבזקי זיכרון' – חשיפה קצרצרה למטלה שכבר נלמדה – כדי להטמיע ולהכליל את הכישורים שפותחו".

תוצאות מפתיעות ומעודדות במיוחד

במסגרת המחקר, צוות החוקרים בחן כ-30 נבדקים בוגרים עם אוטיזם בתפקוד גבוה שנתבקשו ללמוד מטלה ויזואלית (למשל – זיהוי כיוון של קווים המופיעים למספר אלפיות השנייה על המסך). אולם במקום לחזור על המטלה מדי יום, הנבדקים בקבוצת הניסוי המרכזית למדו את המטלה לעומק ביום הראשון, ובימים שלאחר מכן נחשפו לגירוי הוויזואלי למשך מספר שניות בלבד. במבחן התוצאה, למרות שהנבדקים למדו את המטלה במשך זמן מינימלי, ביצועיהם השתפרו משמעותית, בכ-20-25%, בדומה ללמידה רגילה מרובת חזרות ובדומה להישגים של נבדקים ללא אוטיזם.

זאת ועוד, גם כאשר הוצגה בפניהם מטלה בתנאים חדשים, שלא נלמדו (לדוגמא כאשר הגירוי הנלמד הוא במיקום חדש), הנבדקים שלמדו בשיטת הבזקי הזיכרון הציגו ביצועים משופרים מאשר הנבדקים בקבוצת הביקורת – כלומר הם ידעו להכליל את הכישורים שנלמדו במטלה הראשונה. ההצלחה של הנבדקים להכליל את הלמידה לתנאים אחרים נחשבת משמעותית למדי, כיוון שמדובר בכישורים שבהם אנשים עם אוטיזם מתקשים מאוד.

"כבר במחקרים קודמים הוכחנו שאפשר לשפר תהליכים של הטמעת למידה באמצעות הבזקי זיכרון", אומר פרופ' צנזור. "הראינו שאין צורך בזמן תרגול ממושך על מנת להטמיע את המטלה – מספיק להבזיק אותה לכמה שניות בודדות כדי לעורר את הרשת המוחית הרלוונטית, והמוח כבר יטמיע לבד את החומר. במקרה הזה בדקנו אנשים עם אוטיזם. לאוכלוסיות עם אוטיזם קיימים לעיתים קשיים בלמידה חזרתית ובהכללתה, כלומר להשתמש בכלים שנלמדו גם במטלות חדשות. באמצעות הבזקים קצרים של הגירוי הוויזואלי במטלה שנלמדה, הצלחנו לייצר למידה שהיא זהה ללמידה הרפטטיבית מבחינת היעילות שלה – כלומר קיצרנו משמעותית את זמן הלמידה. והערך המוסף הוא יכולת ההכללה: הנבדקים ביצעו מטלה בתנאים חדשים כאילו שהם למדו אותה בצורה מלאה".

לדברי פרופ' צנזור, לשיטה החדשה עשויות להיות השלכות פוטנציאליות משמעותיות – במגוון רב של תחומים. "המחקר החדש יכול לסלול את הדרך ללמידה משמעותית יותר של אוכלוסיות עם אוטיזם, במגוון רחב של מטלות. בנוסף, השיטה עשויה לסייע בשיקום אחרי פגיעות נוירולוגיות, כלומר באימון המוח לייצר מחדש את הקשרים שנפגעו, באמצעות אימון מקוצר".

המחקר המפתיע נערך בהובלת פרופ' ליעד מודריק ואיתי ירון מבית הספר למדעי הפסיכולוגיה ובית הספר סגול למדעי המוח, בשיתוף עם פרופ' לוסיה מלוני ממכון מקס פלאנק שבגרמניה ופרופ' מייקל פיטס ממכללת ריד שבארה"ב. המחקר התפרסם בכתב העת Human Behavior מבית Nature.

"השאלה הגדולה היא איך מודעות נולדת מתוך פעילות מוחית, או מה מבחין בין עיבוד מודע לבין עיבוד לא-מודע", מסבירה פרופ' מודריק. "למשל, אם אני רואה ורד אדום, מערכת הראייה שלי מעבדת את המידע ומדווחת שלפניי גירוי בצבע אדום. אבל מה מאפשר לי, בניגוד למחשב למשל, גם לחוות את הצבע הזה? לדעת איך הוא מרגיש? בשנים האחרונות הוצעו מספר תיאוריות בתחום מדעי המוח שמנסות להסביר איך חוויה מודעת נולדת מתוך פעילות מוחית. ועל אף שהתיאוריות סותרות זו את זו, כל אחת מהן הצליחה לגייס ראיות אמפיריות לצדקתה בעזרת ניסויים שנערכו. אנחנו בחנו מחדש את כל הניסויים האלה והראינו שהפרמטרים של הניסוי קובעים למעשה את תוצאותיו. במילים אחרות, הבינה המלאכותית שבה השתמשנו ידעה לנבא בשיעור הצלחה של 80% באיזו תיאוריה יתמוך הניסוי, אך ורק על סמך הבחירות המתודולוגיות של החוקרים".

מארבע יוצאת אחת?

יש כיום ארבע תיאוריות מובילות בחקר המודעות והן סותרות זו את זו.

• תיאוריית ה-global neuronal workspace גורסת כי ישנה רשת נוירונים מרכזית, וכאשר מידע נכנס אליה, היא משדרת אותו על פני המוח והוא הופך למודע
• תיאוריית ה-high order thought טוענת כי מדובר באזור ספציפי במוח שמצביע על אזורים אחרים, ומסמן את התוכן הזה כמודע
• תיאוריה שלישית בשם recurring processing theory רואה במודעות סוג של היזון-חוזר, כלומר מידע המעובד פעם נוספת באזורי החישה עצמם
• ואילו התיאוריה הרביעית – integrated information theory – מגדירה את המודעות ככמות המידע המאוחד שיש במוח, וטוענת שאזורים אחוריים אחראיים ליצירת החוויה המודעת

"כל אחת מהתיאוריות הללו מציגה ניסויים משכנעים, ובכל זאת החוקרים לא מצליחים ליישב ביניהן", אומרת פרופ' מודריק. "הדוקטורנט איתי ירון ביצע ניתוח מעמיק של כל 412 הניסויים שנועדו לבדוק את ארבע התיאוריות המובילות ומצא שהתיאוריות פשוט לא נבנו באותו האופן".

"למשל, חלק מהניסויים התמקדו במצבים שבהם המודעות משתנה, כמו תרדמת או חלום, ואחרים חקרו שינויים במצבי תודעה של נבדקים בריאים. בחלק מהניסויים נבדקו מדדים של קישוריות, ובאחרים לא. החוקרים בעצם מקבלים שורה של החלטות כשהם בונים את הניסוי שלהם, ואנחנו הראינו שההחלטות האלה לבדן, מבלי שהתוצאות של הניסויים אפילו ידועות, כבר מנבאות איזו תיאוריה תיתמך על ידי התוצאות הללו. כלומר, התיאוריות הללו נבחנו בצורה שונה, על אף שהן מנסות להסביר את אותה התופעה".

"ממצא נוסף הוא שרובם המכריע של הניסויים שניתחנו תמכו באחת התיאוריות, ולא שללו אותה. כלומר, נראה שיש לנו הטיה מובנית לאשר תיאוריות ולא להפריך אותן, זאת על אף שפילוסוף המדע קרל פופר אמר שהמדע מתקדם על ידי הפרכת תיאוריות, ולא על ידי אישורן", מוסיפה פרופ' מודריק.

"מעבר לזה, כשמחברים יחד את כל הממצאים שדווחו בניסוייים האלה, נראה כאילו כמעט כל המוח מעורב ביצירת החוויה המודעת, מה שלא תואם אף אחת מהתיאוריות. במילים אחרות, נראה כי התמונה האמתית מורכבת ומלאה יותר מכל אחת מהתיאוריות הקיימות. כפי הנראה כולן שגויות, והאמת נמצאת אי שם באמצע", היא מסכמת.

^{פרופ' ליעד מודריק}