תל אביב 360

פרק זה עוסק בסיפור שהכי לא סופר על מי ממלכי יהודה. המלך מנשה מלך יותר מכל אחד אחר ממלכי יהודה, הוא היה בנו של חזקיהו וסבו של יאשיהו, ובימי מלכותו הארוכים התאוששה יהודה מהמכה הקשה שהונחתה עליה במסע סנחריב. יהודה השתלבה באימפריה האשורית שהיתה בשיא כוחה ועוצמתה, והעדויות הארכאולוגיות מימיו מעידות על השגשוג שעבר על האזור בתקופה זו. הכלכלה והמינהל הוסיפו להתפתח, ומנשה גם נזכר בתעודות אשוריות כמלך ששמר על נאמנותו לאשור ומילא את חובותיו כוסאל. ובכל זאת, דבר לא נכתב בספר מלכים על מנשה, וזאת פרט לתיאור רחב מאוד של החטאים הפולחניים שהיו בימיו. זוהי הדוגמא הקיצונית ביותר שישנה על הסיפור שלא סופר. על מלך שהועלם לחלוטין מההיסטוריוגרפיה המקראית ושכל מעשיו הושכחו, וזאת בתקופה קרובה מאוד לימי מלכותו, כשפרטים רבים על המלך ועל ממלכת יהודה בימיו היו ידועים למחברים ולקהל הקוראים שלהם גם בלי צורך במקורות כתובים כלשהם. ובכל זאת, הסיפור על ימי מנשה לא סופר, ומנשה הפך בהיסטוריוגרפיה המקראית למלך שכל שסופר עליו הם החטאים הפולחניים שעשה ושהתקיימו בימיו. בפרק זה נבהיר מדוע ההיסטוריוגרף המקראי ייחד למנשה תפקיד אחד מוגדר של מי שגרם לחטאים שתיקן יאשיהו, ובכך הוא יצר דמות חד-מימדית שתאמה להערכה שלו למלך שגם היה משועבד לאשור כל ימיו וגם חטא בחטאים פולחניים כבדים. מבחינה זו, הסיפור שלא סופר על מנשה הוא הדוגמא הקיצונית ביותר להשכחה ולהתעלמות של ההיסטוריוגרפים המקראיים, שפעלו בהתאם לאידיאולוגיה הפולחנית שלהם ולפי האינטרסים הספרותיים של הסיפור שכתבו